איך נולד הז'אנר?

בשנת 2000 הוצאתי לאור את"ארנסט"  הדיסק האינסטרומנטאלי הראשון שלי כיוצר עצמאי שסגר מעגל עם אבי, מעגלים שלצערי לא סגרתי איתו בחייו, ולכתו בטרם עת הותירה בי חלל גדול אותו מילאתי בצלילים.

מאז אני במיקוד של כתיבת מוסיקה אינסרומנטאלית ווקאלית להם אני קורא: פסי קול של החיים, בגלל היותם מושתתים על הבאת המוסיקה ללא ניסיון לקדם מבצע זה או אחר אלה לתת לחוויה המוסיקאלית להוליך את המאזין.

בשנת 2007 יצאה לאור לאחר תקופת הלחנה של שנתיים היצירה "פרק ב" יצירה זו התחילה למעשה להכתב כחלק מתהליך התאוששות שלי מהגרושים שהיו קשים לי נפשית ופיזית, וחייבה אותי להישתקמות אישית עמוקה וכואבת, השבת הביטחון אל עצמי כאדם, כגבר, שנמצא ב"שוק הבשר" של ה"פנויים פנויות" הציני הקר אך מלא הפתעות. ההלחנה היתה מבחינתי סיכום הרצונות אותן רציתי והיגשמתי בחיי העכשוים.   

היצירה נמכרה ונימכרת על היום בהצלחה ואף זכתה עד היום להשמעות רבות ברדיו ואני שמח להדגיש כי המוסיקה מצאה את דרכה אל האנשים לגמרי בזכות עצמה, הקטע המופלא הוא שהתחילו להגיע תגובות רבות ואוהדות על המוסיקה והרבה מאוד תגובות היו קשורות לחווית  הנהיגה עם המוסיקה. בהתחלה לא יחסתי לכך חשיבות אך כאשר התגובות התרבו הבנתי שיש כאן משהו שונה ומיוחד ופניתי לחקור את הקשר שבן מוסיקה ונהיגה.

חיפושי הביאו אותי למחקר של ד"ר וורן ברודסקי, חוקר ומוסיקולוג מאוניברסיטת בן גוריון, שכתב מחקר בעיניין וכן הגדיר שורה של הגדרות לגבי הקשר בין הנהג לבין המוסיקה.

בנקודה הזאת הבנתי כי יש כאן משהו, למעשה יצרתי כאן ז'אנר חדש של אפשרות לחווית נהיגה שונה ומרגיעה באמצעות המוסיקה.

מצאתי כי יש מיתאם מושלם בין ההגדרות המחקר  למוסיקה מרגיעה לנהיגה. לבין תוכנן המוסיקאלי של היצירות שלי .

הלכתי אל דו"ח שיינין שעוסק בתאונות הדרכים ובהצעות למניעתן וגיליתי להפתעתי הרבה שאין שום הצעה איך לטפל בדרך יעילה בגורם האנושי וכיצד להביא אותו למודוס של רגיעה- איך לגרום לנהג הממוצע לא להתעצבן ולא לחשוב שהוא במלחמה.

דברו שם על תשתיות, על אכיפה, על עונשים, על הגברת השיטור, אך לא על דבר פשוט כמו דרכים לנהיגה רגועה.

 לשם כך יסדתי את הז'אנר Easy Driving Music.